יום עיון עם פביאן נפרסטק

February 1, 2020

בית הגיאפ

קראת ביקורו של פביאן נפרסטק, בשבת הקרובה 1.2.2020, מובא תרגום של החלק האחרון מהרצאתו ׳החלום והטבור של האנאליזה׳ במקסיקו בכנס של ה-NEL  שניתנה בתאריך 10/10/2019.


שלב אחרון בהרצאתי, דוגמה שאני מוצא בספרה של עמיתתי קלורינה קורצקי שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה שכותרתה "חלומות והתעוררויות", זהו ספר שהצגתי לאחרונה בבואנוס איירס, ובו יש מסלול שראוי לעקוב אחריו, אך אני רוצה להתעכב על משהו בו היא נעצרה, שמעולם לא חשבה עליו,  והוא להתייחס לחלומות במחנות ריכוז. חלומות אלו מהווים פרדוקס כמובן משום שהם החלומות של אלו ששרדו במחנות הריכוז, וכמובן משום שהם מספרים אותם, ברור שהם יכולים לספרם לאחר שעזבו את מחנות הריכוז.  בחלומות אלו מוצב המתח בין החלומות שנחלמו בעת השהייה  במחנה הריכוז, לעומת החלומות שנחלמו לאחר השחרור, היציאה, ממחנה הריכוז.

כשהם היו במחנה הריכוז - ישנן עדויות רבות על כך - קרולינה  עוקבת אחר כמה סופרים ידועים כמו פרימו לוי וכו ', אך ישנן עדויות רבות שמצביעות על  אותו כיוון, לפיו בעת שהיו במחנה הריכוז, הם חלמו שהם נמצאים במקום אחר.  באופן כללי, הם חלמו שהם נמצאים במקום בו הם היו לפני מחנה הריכוז, במקום קטן מאוד, למשל, יש שסיפרו שהם היו במטבח, במטבח של ביתם, או בחדר השינה.  לא היה לחלומות  מובן מעבר לכך , לחלום,זה היה לחלום,  שהם נמצאים במקום אחר.  

באופן כללי, כל העדויות הצביעו על כך שזו הייתה דרך להיחלץ ממחנה הריכוז. אך עם עובדה אחת נוספת, הנראית לי כפנינה אמיתית עבורנו, והיא העובדה שהם חלמו שהם, הם, (שהם-עצמם). בחולמם על מצב יום-יומי,  של חיים יום-יומיים, הם חלמו שהם, שוב, הם עצמם. זה מאוד מעניין, כי במקום בו הם סבלו מהתעללות הקשה ביותר בגופם, אחד הדברים הנוראים ביותר היה, לאבד את זהותם. זה באמת מזעזע כי הם עונו, סבלו מרעב, ובכל זאת, דאגה מרכזית עבורם, הייתה, לאבד את זהותם. כפי שאתם יודעים, במחנות הפכו את האסירים למספר, שממש קועקע על גופם, והם חלמו, לחזור ולהפוך לעצמם שוב.  אני מבין, ויש עדויות שמורות  בכיוון זה, שבזכות החלומות הללו רבים מהם שמרו על חייהם.  כמובן שגם בזכות התרחשויות אחרות, ארע כך , שהם לא נתפסו יום אחד, ולא נלקחו לתא הגזים, אך רבים מתו מבלי שהגיעו לתא הגזים, וחייבים לומר, כי מי שהוכנס לתא הגזים הצליח לשרוד מצבים אחרים, שגרמו  לו לשמור על חייו, מצבים הקשורים להיבט הזה של היכולת לקיים משהו מהיחיד והאינטימי ביותר. כולם מדגישים שזה היה מקום, איליו האחר המזעזע הנוראי של מחנה הריכוז לא יכל לחדור, להיכנס  איליו. זו נראית  לי עובדה מרכזית שבגרוע שבעולמות, יש עדיין עולם אינטימי לשמר, עולם שקשור ללא מודע, ושיש לו קשר עם פרספקטיבה של הלא מודע,  שהיא פרספקטיבה של החיות (חי) של הלא -מודע.

באופן פרדוקסלי, כשהשתחררו האסירים ממחנה הריכוז, הם  כבר לא חלמו כפי שחלמו במחנה הריכוז, אלא על מחנה-הריכוז, והם לא יכלו להפסיק לחלום עליו. האימה של מחנה הריכוז שוב ושוב הפכה לחלום טראומטי.

 ללא-מודע יש צד כפול זה, שנלקח מתחום ההתמכרות לסמים: הלא-מודע הוא pharmakon, תרופה, מה שמרפא, מחלים אבל הוא זה שגם מחלה. חייבים לומר גם, שהלא מודע, שגרם להם לחלום על חייהם האינטימיים הקודמים הנו לא-מודע העברתי, והלא מודע האחר, (הממשי), המביא אליהם לילה אחר לילה לא יותר מאשר מילה, מילה בפולנית, שאיני יכול לחזור עליה כי איני מכיר אותה מעבר למוצא הפולני שלי, מילה שפירושה אינה יותר מ"חייבים להתעורר". רבים אמרו זאת. זה היה מסמן מבודד וחסר מובן,  אך שמיקם שם את האימה הטראומטית. מקור מסמן זה הוא לא מודע לגמרי ללא מובן ווללא חוק.  כאשר הם חיו בעולם ללא חוק, טראומטי וממשי, הלא מודע העניק להם מעין ׳אישור מעבר׳ בטוח  אל החלימה. כשהיו בצד  של החיים, הלא-מודע החזיר להם את אימת הממשי.

 אך באופן פרדוקסלי עוד יותר, חלום שגם חזר על עצמו, בעת שהיו במחנה הריכוז ונחלם לעיתים - יש כמה עדויות בהקשר זה -  היה שהם פונים למישהו קרוב מאוד, אב, אם, בן, בת, אחות, אח, אישה, בעל, בחלום הם  רצו להעביר את מה שהם חווים במחנה הריכוז אך ברגע שהחלו לדבר, האחר הסתובב והלך.  קרולינה קורצקי מכנה זאת האחר שנוטש.

 עובדה שאחרי המלחמה, האחר, לא רצה לדעת דבר על מה שקרה, מה שאני רוצה לציין בכך הוא שבנוסף לעובדה שיש אנשים שעדיין רוצים לספר את חלומותיהם, חייב להיות  עוד אחד, שיכול לשמוע את האימה של כל אחד מהם.  מה שאני מציע הנו שמעבר למחנה הריכוז - מה שאינו אומר כלל שיש דמיון בין להיות בתוך מחנה ריכוז או מחוצה לו  - לכולם יש את האימה שלהם מהממשי, יש להם את הטראומה שלהם ושהאחר אינו רוצה להקשיב. נדרש מישהו בעולם הזה שיתן את האפשרות להעלות ולהביא את האימה ההיא, בהקשבתו לחלומות האלה. מדוע?  כדי שיהיה רישום לאותה אימה של הממשי בתחום האחר.  

הפסיכואנליזה בעולם הזה היא בשירות ההקשבה,  של אימה ממשית זו, בעולם, שאינו רוצה לדעת עליה דבר.  אולי בזמן הזה הפסיכואנליזה פועלת בכיוון ההופכי לעידן הנוכחי, וזהו מה שלאקאן הציב, שהפסיכואנליזה עושה את ההופכי לתקופתה, ובכל תקופה, יהא זה אחרת.

ואולי היא ההיפוך של התקופה הנוכחית, ובכך מאפשרת לכל אחד באופן סינגולרי לתת מקום לרישום של הממשי שלו,  בשדה של האחר הגדול.


תודה רבה.




תרגם נתן ברנט.

שמע והעיר סמואל נמירובסקי.



את ההרצאה בשלמותה ניתן לקרוא בספרדית בכתובת:


http://www.nel-mexico.org/index.php?sec=GLIFOS&file=GLIFOS.html